החלטה בתיק ת"א 41577-12-10

1,         לפני בקשה  מטעם הנתבעת, משרד הביטחון של מדינת ישראל, (להלן - " המבקשת") להורות לתובעים (להלן: " המשיבים"), להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - " התקנות").

טענות המבקשת:

2.         בתובענה זו תובעים שני  עזבונות באמצעות שבעה יורשים וכן חמישה תובעים נוספים, פיצויים בסך מיליוני שקלים  בגין קיפוח חייהם של שני ילדים ופציעתם שלך חמישה אחרים, כולם בני משפחה אחת, תושבי רצועת עזה, במהלך תקיפת צה"ל בעזה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה". נטען כי סיכוייה של הגנת המבקשת הם מצוינים, כיוון שמדובר בפעולה מלחמתית מובהקת  אשר בוצעה במהלך מבצע "עופרת יצוקה", שהתבצע על פי החלטותיה של ממשלת ישראל. למדינה יש חסינות מלאה מתביעה נזיקית בנסיבות הענין הן מכח  "מעשה מדינה" והן מכח חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן - " חוק הנזיקין"). 

הנטען בכתב התביעה, חייב הגשת תביעה נפרדת לגבי כל אחד מהמקרים, ולפיכך, יש לחייב בערובה נפרדת לגבי כל אחד מהם.

ניהול המשפט מטעם המבקשת כרוך בהוצאות גבוהות לצורך הוכחת עמדתה בעניין האחריות, והנזק, ויהיה הכרח להגיש חוות דעת מקצועיות לצורך הוכחת הקשר בין הפגיעה, סוגה, הרסיסים שפגעו לטענת המשיבים לסוגי הנשק השונים של צה"ל.

3.         התובעים הם, כאמור, תושבי רצועת עזה, המתגוררים מחוץ לתחום השיפוט והם לא הוכיחו כי הם בעלי רכוש בישראל. על פי ההלכה הפסוקה, די בכך בכדי לחייבם בהפקדת ערובה.  לבקשה צורפה תעודת עובד ציבור בה נאמר כי לא ידוע לחותם על התעודה (עו"ד ז'אן קלוד נידם מיחידת הממונה על הסיוע המשפטי במשרד המשפטים) על אפשרות לאכוף פסקי דין אשר ניתנו על ידי בית משפט בישראל בשטחים שבתחום השיפוט של ההמועצה הפלשתינית.

4.         על פי הפסיקה שניתנה לאחרונה (ואיזכורים של פסקי הדין מופיעים בבקשה)  במקרים דומים בהם הוגשה תביעה משותפת של מספר נפגעים, המגמה היא לחייב בהפקדת ערבות שתכסה את העלויות המלאות של  ההגנה, וכי החיוב יהיה לכל  מקרה תביעה בנפרד. מהעיון בפסיקה עולה כי חיוב בהפקדת ערובה בסך של 20,000 ש"ח לכל עזבון או קבוצת יורשים - מקובל.

טענות המשיבים: 

5.         המשיבים טענו כי טענות המבקשת נטענו בעלמא וכי סיכוייהם לזכות בתביעתם גבוהים אם לא  ודאיים. מדובר בבני משפחה אחת, אזרחים תמימים, שנפגעו ביום ה 21.12.08 מטיל שנורה ממטוס של חיל האויר לעבר ביתם בעת ששהו בו, ואף הבית על תכולתו נהרסו כליל.

סעיף 519  קובע כי בית המשפט רשאי לחייב בערובה אך אינו חייב לעשות זאת.  זכות הגישה למשפט היא זכות יסוד, ותביעתה של המדינה לערובה נועדה לפגוע בה ולחסום את דרכם של המשיבים לבית המשפט.

דיון

6.         תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מסדירה את סמכותו של בית המשפט לצוות על תובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת, ולשונה מובא להלן:

"519     ערובה לתשלום הוצאות

(א)        בית המשפט או הרשם, רשאי אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע".

            התקנה איננה  מביאה מבחנים להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט. בפסיקה נתגבשו כללים, מבחנים ועקרונות אשר ינחו את בתי המשפט בהפעלת שיקול דעתם.

"בית המשפט עושה שימוש בסמכותו זו בעיקר כאשר התובע הוא תושב חוץ או כאשר התובע אינו מציין את מענו תביעתו....

אחת המטרות העיקריות להפעלת תקנה 519, היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים" ( אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית בעמ' 555).  

7.         נקבע, בהתבסס על הזכות של כל אדם להביא את ענינו לבית המשפט, כי הכלל הוא, שבית המשפט לא יורה על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות אלא בנסיבות חריגות (השופטת פרוקצ'ה, ברע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד(2) 845, שם בעמ' 842).  

8.         עיון  בפסקי הדין מהשנים האחרונות מעלה כי בתי המשפט נטו לחייב הפקדת ערובה במקרים בהם התגוררו התובעים מחוץ לגבולות מדינת ישראל ואין בידם להצביע על נכסים בישראל, וכאשר קיים חשש ממשי כי הנתבע  לא יוכל לגבות הוצאות היה והתביעה תידחה (ראו  ת"א 40603-12-10 משרד הבטחון נ'  עלא פדל עפאנה נבו 15.9.11, ת.א 45977-07-10  עאמר חיג'ו נ' משרד הבטחון, נבו 26.9.11). עמדה זו אושרה לאחרונה על ידי השופט גרוניס  ב-רע"א  7160/11 עזבון המנוח ערפאת עבד אלדאים נ' מדינת ישראל,  נבו  13.11.2011.